(בראשית ב, יח) וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹה-ים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדו
מדוע נאמר שלא טוב “היות האדם לבדו”? הרי כבר נאמר זו”נ בראם. האמת היא שנברא אדם א’” (בראשית א) שונה מ“אדם ב’” (שנעשה לו עזר כנגדו). לראשון, המכונה אצל הרב סולוביציק “איש ההדר”, מצווה להוביל את העולם ולשלוט בו, לפתח אותו ולנצל את העולם החומרי לצרכיו: “וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ”. כמו כן “זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם” (בראשית ב) פירושו ש“איש ההדר” אינו בודד – ולא היה לבדו אפילו ביום שנוצר: הרי הוא נברא יחד עם חוה, הוא יצור חברתי החי בתוך קהילה מתוך אינטרסים משותפים.
אמנם הקשר שלו לזולת הוא תועלתי. לעומת זאת, מאפייני “איש האמונה” מוצגים בתיאור השני של בריאת האדם בפרק ב’, בה א-לוהים אינו מצווה את האדם לכבוש את כוחות הטבע, אלא מצווה אך ורק “לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” ביחס לגן עדן, כלומר לשמור על הקיים, ולהשתעבד לקונו. כמו כן, האדם בפרק ב’ נברא בודד, ללא האישה, והוא זכה לבת זוג רק לאחר שהקריב מעצמו: ה’ הפיל עליו תרדמה ולקח ממנו צלע. הקשר שלו עם זוגו כאן לא יהיה תועלתי מעיקרו אלא חברתי.
הדיבור חיוני לאדם אמנם שורש הדיבור יכול לבוא מצורך חמרי שפל ותועלתני או מתוך התעלות הערכית של האדם להכיר את האחר ופנימיותו. בניגות לאיש ההדר השואף לשליטה על העולם, ולכן שיחותיו יהיו “פונקציונליות” (טכניות), איש האמונה יעלה שאלות על מהות הבריאה והתגלות רצון השם
כל קיבוץ אנושי מתקיים על יסוד הדיבור המתואר כאן, מסיבה תועלתית ו/או ערכית. האמת היא שה’ מעונין באדם המגלה את עולמו הפנימי אל השני, וזאת על ידי ערך הדיבור. ” עיקר בריאתו של הלשון, להוציא הדיבור אל זולתו” (המהר”ל, נתיב הלשון ג) “האופי האלה-י של השיח השלם הזה משווה לו ערך טרנסצנדנטי ביחס לאדם” (בנימין גרוס, ברית הלשון עמ’ 41). עצם החיבור בין אדם לחברו מהווה ערך מוסרי. לכן שני חברים המשוחחים זה עם זה בונים עולם: כמו כן התורה מרבה בהקבלות “תקשורתיות” בנוגע ליחס בין אדם לבורא (ברית-מילה, אות…).
אמנם השיח בין בני אדם מכיל בתוכו גם את הסכנה להשחית את תכלית החיובית של הדיבור : אכן אם האדם רואה בבריאה רק תועלת, מקום לכִבוש ולשליטה (איש ההדר), הוא מוכן לבטל את האחר ואת שאיפותיו. על ידי לשון הרע, האדם מבטל את הזולת או מתכחש לו. והנה יוצר בראשית יתב”ש ברא הדיבור באדם, להודות לו ולברך בשמו הקדוש והנערץ, ולהשתמש בו לדברים שבקדושה ללימוד התוה”ק ולקיום מצוותיה, שא”א מבלעדי הדיבור, וכן להשתמש בו לצרכיו הגשמיים ההכרחיים, ובזה הבדילו מן החיה והבהמה.
לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, האדם ב’ מודע יותר לערך השני ולחיוניותו. ההגיון מחייב, אם המלך כִבד אחד מעבדיו במתנה יקרת הערך, והלך העבד וזרק לאשפה את מתנת המלך, אין ספק שמגיע לעבד עונש כפול, על זה שהוא כפוי טובה כלפי המלך שנתן לו המתנה, ועל זה שהוא בזה למתנת המלך כאילו אין לה ערך בעיניו.
והמתנה היקרה שהעניק מלך הכבוד יתב”ש לאדם, היא הדיבור שבו יכול לפעול גדולות ונצורות כאמור. ואם ישתמש בה לדברים אסורים ומרגיזי אל, כגון לשון הרע, רכילות, נבלות הפה, שיחה בטלה, שחוק והיתול, וכדומה, הרי הוא כפוי טובה כלפיו יתב”ש, ומבזה מתנת המלך, מלכו של עולם ב”ה, ברור הדבר שגדול עונו מנשוא, ועונשו כפול בזה ובבא. וכמ”ש רז”ל שהמספר לשון הרע נגעים באים עליו, והקב”ה אומר אין אני והוא יכולים לדור בעולם (ערכין ט”ו ע”ב), והתוצאה המתחייבת מזה, מובנת מאליה. וכן אמרו ז”ל בהרבה מקומות בש”ס ובמדרשים, שלשון הרע שקול כנגד שלש עבירות החמורות, שהן ג”ע, שפ”ד, ע”ז, והרגיל בו אין לו חלק לעוה”ב (הרמב”ם הלכות תשובה פ”ג ה”ו).
אמנם נראה קשה, ואפילו בלתי אפשרי להשמר מעוון זה. “בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל:” (משלי י,יט). הגר”א מבאר אכן: ברב דברים לא יחדל פשע כלומר אחר כן אפילו אם תרבה לו דברים טובים ותתנצל לפניו אעפ”כ לא יחדל פשעך ממנו ויהיה שונא לך. וחושך שפתיו אבל מי שחושך ומונע א”ע מתחילה משפת יתר ורואה תמיד למעט בדבורו. משכיל יצליח: השתיקה מדי פעם תוכל למנוע את מכשולי הלשון הרע העומדים לפנינו. אולם, יחד עם זאת, ככל שאדם יעמיק יותר ויותר, בערך ובאחריות הדיבור יוכל בעזרת ה’ להתגבר על חשש זה.
לסיום כך מברר לנו הרב זצ”ל: “מתחלה צריכים לצייר יפה יפה את הערך של הדיבור, את כחו ופעולתו, את שרשיו הגדולים בכל המציאות בכל מדרגותיה, ואת יניקת שפעתו עד שבא לכלל דיבור מבוטא, ממוזג ממחשבה, ונשמה פנימית, אצילות תשוקת קודש העליון, ומעשה בפועל של עקימת שפתים, ואת הופעת פעולתו בחזרת כחו, בצלצוליו והסבת מפעליו, והליכתו המסודרת, אחרי צאתו מחוג המצומצם של ערך האדם המדבר, במדתו המוגבלה. וכל מה שיתבהר יותר הציור הזה, כל מה שיתברר יותר בבירור מדעי מוסרי ואמוני, כן יתעלה הדיבור ויתקדש, וכן יהיה יחושו של האדם אליו בתכונה של רוממות קדושה, ואור החיים העליונים, המלאים כל עולמי עד, יוזרח בו, וכה תגדל פעולתו וירבה זיו אורו, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור. (קובץ ח – פסקה קפב)
Leave a Reply