“כאשר אנו מאגדים את ארבעת המינים יחד, אנו חושפים את התגלותו של הבורא מכל ההיבטים”. משמעות השמחה, והשתקפותה בארבעת המינים.
שמחה נפשית ותוצאותיה
המידה המאפיינת את חג הסוכות היא ללא ספק השמחה, כפי שנאמר בתורה “וִּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים” (ויקרא כג, מ). השמחה איננה תחושה רגעית, אלא ביטוי של שלמות שבזכותה אדם חש שלווה ויציבות. ולכן, השמחה הנפשית שאדם חווה, חשובה יותר משמחה גופנית. כאשר האדם שמח שמחה נפשית, הוא מחובר לצלם אלהים שבו אך ללא ניתוק מן הצד החומרי, אלא הוא מעלה את הצד החומרי לרוממות גבוהה ומביא את עצמו לידי ביטוי שלם.
בכדי להמחיש את הדבר, ניתן לראות שאדם שהוא עייף נפשית לא יוכל לתפקד כראוי גם מהבחינה הפיזית. וכן להפך, כשאדם נמצא במצב נפשי מתוקן, אף אם יהיה מותש מבחינה פיזית, יוכל לתפקד באופן פלאי.
חיבור לעולם עליון לשם התיקון
אדם מישראל השואף למצב מתוקן, הוא מחובר לרצון האלהי המשלים את המציאות. והיות שהעולם שמסביבו איננו נמצא במצב מתוקן ושלם, עומדים בפניו לא מעט מכשולים בדרך. לכן הוא נמצא במתח במישור הפרטי, ואף במישור הלאומי. רק הארה רוחנית שמקורה גבוה מהעולם הזה, תוכל להדריך אותו, כדי להביאו לידי אפשרות להשלים ולתקן את כל המציאות שבה הוא נמצא. ועל כך כבר אמרו חז״ל, שימי החול מקבלים את ברכתם וכוחם מיום השבת, שהוא מעין עולם הבא.
:בדומה לכך כותב הרב קוק (עולת ראיה חלק ב עמ׳ שסז)
זהו יסוד התשובה הבאה מתוך הארת העולם הבא בכל מלא פארה, ע״י העלייה של יום הכיפורים מתרחקים הרבה מהעולם הזה, וצריכים שמירה כשפוגשים בענייני העולם הזה מכל מכשול, באותם הימים שבין יום הכיפורים לסוכות נתנו לחינוך של חזרה לענייני העולם הזה בתיאור הגון בקדושה, והחשבון נגמר ליום ראשון[1] של סוכות במצות סוכה ולולב.
זאת אומרת, שכל המכשולים העלולים להפיל את האדם, חטאיו, עוונותיו שהתכפרו לו בימים שקדמו לחג – יום הכיפורים וראש השנה, מובילים את האדם לחג הסוכות, כאשר הוא יכול להיות בשמחה אמתית ושלמה[2]. הוא שב לענייני העולם הזה שונה ממה שהיה, מכיוון ששאב השפעה רוחנית מהארת העולם הבא.
אלא שדברי הרב קוק מעוררים אותנו לשאול: מה עניין ארבעת המינים? איך ע״י נטילת לולב בחג הסוכות, באה לידי ביטוי השמחה העצומה עליה אנו מדברים[3], שמקיימת חיים של ממש? כפי שכותב בעל הטורים (ויקרא כג, מ):
לולב בגימטריא חיים, לכך יבש פסול (ירושלמי סוכה פ״ג הלכה א). עץ חיים (משלי ג, יח) היינו לולב שעולה כמנין חיים. וכן תודיעני אורח חיים (תהלים טז, יא)
שאלה נוספת הנשאלת היא: איך מהפסוק שלנו אנו יודעים שמדובר על אותם המינים? מהם ארבעת המינים? כיצד אנו יודעים ש”פרי עץ הדר” זה אתרוג
בתרגומי התורה, מתורגם הפסוק כך
ותסבון לכון ביומא קדמאה פירי אילנא אתרוגין לולבין והדסין וערבין דנחל ותחדון קדם יי אלהכון שבעא יומין: (תרגום אונקלוס)
תְּרוּגִין וְלוּלַבִּין: (תרגום ירושלמי)
וְתִסְבוּּן מִן דִלְכוֹן בְּיוֹמָא קַמָאָה דְחַגָא פֵּירֵי אִילַן מְשֻׁבַּח תְּרוּגִין וְלוּלַבִין וְהַדַסִין וְעַרְבִין דְמַרְבְּיַן עַל נַחֲלִין וְתֵיחְדוּן קָדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן שִׁבְעָתֵי יוֹמִין: (תרגום יב״ע)
תרגומים אלו משקפים את המסורת היהודית של ארבעת המינים, שאלו הם המינים שנדרשו ישראל להביא בדבר ה׳ בהר סיני. אולם, רבותינו בדבריהם מוסיפים על כך קומה נוספת, כפי שנראה. אך לפני כן, יש להדגיש כאן עניין חשוב: התכונות המאפיינות את אותם המינים מבחינה רעיונית, באות לידי ביטוי גם בתכונתם הבוטאנית.
תכונותיהם הבוטאניות של ארבעת המינים
בחינה של איזורי הגידול של ארבעת המינים, חושפת הבדלים גדולים בין המינים. התמר גדל בעמקים חמים. האתרוג גדל במטעי שלחין. ההדס גדל באיזורים הרריים שיש בהם שפע של מים. הערבה גדלה על גדות הנחלים.
אך מצד שני, ישנו דבר המשותף לכולם: הצורך במים. התמר צריך לגדול במקום בו ישנם מי תהום בשפע. ההדס כאמור, גדל במקומות בהם יש שפע של מים. על האתרוג אומרים חז״ל (סוכה לה.)
בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא הדור שכן בלשון יווני קורין למים הדור (Hidro) ואיזו היא שגדל על כל מים – הוי אומר זה אתרוג
וכמובן, לגבי הערבה נאמר (סוכה לג:): “תנו רבנן: ערבי נחל – הגדלים על הנחל”. וברש״י (שם): אף שבשל בעל כשירה, אולם מצווה בערבת נחל
ארבעת המינים מבליטים את הקשר אל הארץ, בכך שהם באים מאיזורי הארץ השונים, והמכנה המשותף שלהם הוא הצורך במים (תענית ב:)
אמר רבי אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים. וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים – כך אי אפשר לעולם בלא מים
מתוך כך, בחג הסוכות – הבא לפני עונת הגשמים – מביאים מינים אלו, ומתפללים שהארץ כולה, על עמקיה וגיאותיה, על הריה ונחליה, תהייה מבורכת וגשומה
תכונותיהם הפנימיות של ארבעת המינים
על תכונותיהם הפנימיות של ארבעת המינים דורשים חז״ל (ויקרא רבה פרשה ל אות ח)
פְּרִי עֵץ הָדָר – תָּנֵי רַבִּי חִיָּא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ ופִּרְיוֹ שָׁוֶה, זֶה אֶתְרוֹג. הָדָר, בֶּן עַזַּאִי אָמַר הַדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. תַּרְגוּּם עֲקִילַם הַגֵּר, הָדָר, שֶׁהוּא דָר עַל הַמָּיִם. כַּפּת תְּמָרִים – רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כָּפוּת, אִם הָיָה פָּרוּד יִכְפְּפֶנוּ. וַעֲנַף עֵץ עָבת – שֶׁעֲנָפָיוֹ חוֹפִין אֶת עֵצוֹ, הֱוִי אוֹמֵר זֶה הֲדַס. וְעַרְבֵי נָחַל – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁל נַחַל שֶׁל בִּקְעָה וְשֶׁל הָרִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְעַרְבֵי נָחַל
כשם שמקום גידולם בארץ ישראל שונה ומגוון, גם התכונות המתוארות במדרש של ארבעת המינים שונות ומגוונות, וכל אחד משלים את חבירו ע״י תכונותיו שלו ונבאר יותר: בכדי לחוש את השלמות שהזכרנו לעיל, אדם צריך לחוש את השייכות ותחושת היציבות בשלשה מישורים זמ״ן: זמן מקום נפש – כאשר שלושתם מתקיימים בחיבור מתאים זה לזה, האדם נמצא בשמחה אמתית ושלמה
במישור הזמן: ניתן להבין שט״ו בתשרי מבטא את שמו של הבורא. הרי הקב״ה ברא את העולם ע״י שתי אותיות כפי שנזכר בנביא (ישעיהו כו, ד): “כִּי בְּיָהּ ה׳ צוּר עוֹלָמִים”, פירושו של דבר, גם העולם הזה וגם את העולם הבא. מציאות החטא יכולה לגרום תחושה של פירוד בין העולם הזה לעולם הבא, אך אומר הרב קוק (עולת ראי״ה שם)
מצד החכמה העליונה העולם הזה (אות ה’) והעולם הבא (אות י׳) כלולים הם ביחד, וכל המחזק את העולם הבא מחזק את העולם הזה, וכל המחזק את העולם הזה מחזק את העולם הבא
כאשר אנו מאגדים את ארבעת המינים יחד, אנו חושפים את התגלותו של הבורא יתברך שמו מכל ההיבטים (ויקרא רבה שם אות ט)
פְּרִי עֵץ הָדָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתובּ בוֹּ (תהלים קד, א): הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. כַּפֹּת תְּמָרִים, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתובּ בוֹּ (תהלים צב, יג): צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. וַעֲנַף עֵץ עָבֹתֹ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים. וְעַרְבֵי נָחַל, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים סח, ה): סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ.
חיבור הזמן והמקום
בנוסף לכך, מימד הזמן מתחבר למימד המקום, קרי ארץ ישראל, ומסיבה זו כיבוש ארצנו מתחיל בחודש תשרי (במדבר רבה פרשה יט אות לב)
ויפנו ויעלו יש אומרים מלחמת סיחון עשו באלול ועשו את הרגל בתשרי ואחר הרגל מלחמות עוג כמה דאת אמר (דברים טז) ופנית בבקר והלכת לאהליך ויצא עוג מלך הבשן שכנסן הקדוש ברוך הוא לפניהם למוסרן בידם ויאמר ה׳ אליו אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו
כעת נוכל להבין את דברי הרמב״ם המחבר בין מצות ארבעת המינים ליישוב ארץ ישראל (מורה נבוכים ח״ג פרק מג)
ונראה לי בארבעת מינים שבלולב שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין לשתות אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנאה שבפירות (תמר) והטוב שבריחו (אתרוג) והיפה שבעלים (הדס) והטוב שבעשבים (ערבה) ואלו ארבעת המינים הם אשר קיבצו שלושת הדברים האלה: האחד – רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למוצאם. והענין השני – טוב מראם ורעננותם. והענין השלישי – עומדים על לחותם ורעננותם בשבעה ימים מה שאי אפשר באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם.
כהמשך לכך, כותב האור החיים הקדוש, על הפסוק “והיה כי תבא אל הארץ”[4], ש״והיה” הוא לשון שמחה, היות ואנו נכנסים לארץ ישראל אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר אנו מלאים בשמחה. אין שמחה אלא בארץ ישראל. אנו מקבלים את היציבות והשמחה, ע״י איסוף הפירות שבאים מארבע כנפות ארצנו הקדושה.
החיבור לאבות ולחכמים
כמו שציינו לעיל, האדם חש את השמחה כאשר הוא נמצא בעיתוי מתאים במקום מתאים ובמצב נפשי מרומם. היהודי חש את השמחה המעולה, בכניסתו לארץ, וכאשר הוא מיישב את ארץ ישראל, הוא מבליט את חיבורו לאבותיו. מתוך כך, לא נופתע לראות שחכמינו ייחסו את ארבעת המינים לאבותינו הקדושים ע״ה (ויקרא רבה שם אותי):
דָּבָר אַחֵר, פְּרִי עֵץ הָדָר, זֶה אַבְרָהָם שֶׁהִדְּרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד, א): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וכְּתִיב (ויקרא יט, לב): וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. כַּפֹּת תְּמָרִים, זֶה יִצְחָק, שֶׁהָיָה כָּפוּת וְעָקוּד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וַעֲנַף עֵץ עָבֹתֹ, זֶה יַעֲקֹב, מָה הֲדַס זֶה רָחוּשׁ בְּעָלִין, כָּךְ הָיָה יַעֲקֹב רָחוּשׁ בְּבָנִים. וְעַרְבֵי נָחַל, זֶה יוֹסֵף, מָה עֲרָבָה זוֹ כְּמוּשָׁה לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה מִינִין הַלָּלוּ, כָּךְ מֵת יוֹסֵף לִפְנֵי אֶחָיו.
מתוך חיבור הדוק לאבותינו ולמידותיהם, האדם זוכה לחשוף את ייעודו, ואת סיבת הווייתו. בהתעלותו, הוא מעלה את כל העולם עימו. מחודדת כאן השפעת
התורה על האדם המשתלבת עם תכונת הענווה הנצרכת לרוצים להידבק בבורא. המדרש מוסיף רובד נוסף, ויוצר הקבלה בין ארבעת המינים לתלמידי חכמים
דָּבָר אַחֵר, פְּרִי עֵץ הָדָר, זוֹ סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְּרָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, לב): מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם. כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלוּּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכוֹּפִין אֶת עַצְמָן לִלְמֹדֹ תוֹּרָה אֵלוּ מֵאֵלוּּ. וַעֲנַף עֵץ עָבֹתֹ, אֵלוּּ שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידִים שֶׁיוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם. וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלוּ שְׁנֵי סוֹפְרִים שֶׁל דַּיָּנִין שֶׁעוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּים וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין (ויקרא רבה אות יא).
בוא וראה ארבע מינים האלו מהם עושים פירות, ומהם אינם עושים פירות: כפות תמרים. אלו בעלי מקרא: פרי עץ הדר. אלו בעלי משנה ותלמוד, שיש להם טעם וריח ומראה כמו האתרוג הזה שיש בו אלו השלשה טעם ומראה וריח: וענף עץ אבות. אלו הבינונים המתהלכים בחסידות ובתמימות, שיש להם ריח ואין להם טעם, רצה לומר כי עושים בטובת נפשם ואשריהם ואשרי חלקם, אבל אין להם לימוד: וערבי נחל. אלו הרשעים שאין להם לא טעם ולא ריח, כמו ערבי נחל. אמר הקדוש ברוך הוא יאגדו אלו עם אלו, כדי שיגינו אלו על אלו, ואז שכינה מתעלה, ואימתי מתעלה שכינה, בזמן שישראל אגודה אחת, שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה (עמוס ט ו) (מדרש אגדה (בובר) ויקרא כג, מ).
כאן אפשר לראות שני הביטים שונים המשלימים זה את זה, כאשר מדרש אחד מבליט את טוהר המידות (הענווה של גדולי עולם הכופים עצמם ללמוד אלו מאלו), והמדרש השני מבליט את עוצמת החכמה של חכמינו ז״ל.
עניין זה המקשר בין החכמה השכלית לטוהר המידות באופן ישיר, הוא אחד העקרונות החשובים ביותר אצל עם ישראל בשונה מתפיסות אחרות. בשונה מהעמים האחרים שרמה אינטלקטואלית גבוהה, לא בהכרח תחייב אותם למידות מתוקנות, כדוגמת וועידת וואנזה שבה נכחו חמישה-עשר אנשים, שמתוכם שמונה היו ברמה אקדמית גבוהה. בעם ישראל אין מקום לשום הפרדה בין העוצמה האינטלקטואלית של האדם לעוצמתו הערכית.
עם ישראל הוא עם שייעודו הוא לממש את תכלית הרצון האלהי, מתוך המידות הטבועות בו, אשר הוא צריך לגלות אותם ולגדלם. אמנם יש מקרים בהם לא נחשפת בגלוי הסגולה המיוחדת של עמנו, אך המתבונן נכונה, ימצא שלא ניתן למחוק אותה והיא תישאר בעמנו לנצח (ויקרא רבה שם אות יב)
פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹגֵ זֶה יֵשׁ בוֹּ טַעַם וְיֵשׁ בוֹּ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תוֹּרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזֹ יֵשׁ בוֹ טַעַם וְאֵין בוֹּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תוֹּרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלוּּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בוֹּ רֵיחַ וְאֵין בוֹּ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תוֹּרָה. וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלוּּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלוּּ עַל אֵלוּ, וְאִם עֲשִׂיתֶם כָּךְ אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מִתְעַלֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עמוס ט, ו): הַבוֹּנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָוֹ, וְאֵימָתַי הוּא מִתְעֲלֶה כְּשֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֲנִדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, ו): וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, לְפִיכָךְ מַשֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיוֹּם הָרִאשׁוֹן.
מדרש זה מראה על החשיבות של האחדות בתוך עמנו, גם כשיש מצב של אנשים בתוך עמנו שאינם מתוקנים – כאשר אנו נמצאים באחדות ניתן לרומם גם את אחינו עימנו. וכבר אמר הרב קוק שציבור הוא ר״ת צדיקים בינונים ורשעים (מאמר מסע המחנות).
היחס בין האדם הפרטי לאומה
את היחס בין אדם לאומה, נוכל להבין מהיחס בין האדם לאיבריו. כל איבר באדם ממלא תפקיד מסויים והוא בעל חשיבות. כך לדוגמא, לא נוכל לתפקד כראוי אם אחד מאיברנו לא יעשה את ייעודו, וכל גופנו יושפע בעקבות זאת. באופן זה נמשלו גם ארבעת המינים לאיברנו המרכזיים, המאפשרים להוסיף חיזוק של טהרה וקדושה בעולם (ויקרא רבה שם אות יד[5]):
רַבִּי מָנֵי פָּתַח (תהלים לה, י): כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה ה’ מִי כָמוֹךָ, לֹא נֶאֱמַר פָּסוּק זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל לוּלָב, הַשֻּׁדְרָה שֶׁל לוּלָב דוֹּמָה לַשִּׁדְרָה שֶׁל אָדָם, וְהַהֲדַס דוֹּמֶה לָעַיִן, וַעֲרָבָה דוֹּמָה לַפֶּה, וְהָאֶתְרוֹג דוֹמֶה לַלֵּב, אָמַר דָּוָד אֵין בְּכָל הָאֵיבָרִים גָּדוֹל מֵאֵלוּ, שֶׁהֵן שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד כָּל הַגוּּף, הֱוִי: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה.
בעקבות המדרש, מסביר לנו בעל ספר החינוך (מצוה שכד) בטעם מצוות הלולב
לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי הוא עת אסיפת התבואות ופרות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף; וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים, בעת ההיא צונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כלם משמחי לב רואיהם, ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר שהם דומים לאברים שבאדם היקרים, שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו; והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא; וההדס דומה לעינים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו; והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו ויירא מה׳ אף בעת השמחה
הסברי המדרש השונים
כל הטעמים המדרשים והמשלים שהבאנו, אינם דברים שונים המשלימים זה את זה, אלא הם דבר אחד ממש. בניגוד לאומות שבתפיסתם קיבוץ אנושי יוצר את האומה, בתפיסת עמנו כל כוחנו שאוב מהזכות הגדולה להשתייך לעם ה׳, לכן לא ניתן לדמיין בן ישראל שמח, קרי שלם, כרצון ה’, בלי ארצו בלי חיבור לאבותיו ובראש ובראשונה בלי חיבור לבוראו. דבר זה, הוא ביטוי לא רק ברובד הלאומי, אלא בקיום הבריאה כולה, ברובד הגשמי כמו ברובד הנשמתי, כפי שכותב בעל שער החצר (סימן רלא) בשם הרב עיר מקלט:
כל מה שיש בתחתון הוא משתלשל בעליון, וגבוה מעל גבוה, והנה מציאות התחתון הוא דומם, צומח, חי, מדבר, … מדבר הוא האדם, שמעלתו מצד הנשמה שהוא יסוד אש הרוחני, כמו שכתוב (משלי כ, כז) “נר ה’ נשמת אדם”. ונודע כי ד׳ יסודות שורשן למעלה ולמעלה מלמעלה, כי גבוה מעל גבוה… ויש בכל מדרגות אלפים ורבבות מדרגות בלי ערך, עד שישוב הכל אל שורשן הנעלם
שאיפתנו היא שבעת משמחת שכזו, בזמן שמקיימים מצוה כה יפה של נטילת הלולב, נוסיף חיים נידבק בעץ החיים, ואז נזכה לשבת בבית ה’ ולבקר בהיכלו במקום אשר יבחר. במהרה בימנו.
[1] כפי שדורשים חז״ל על הפסוק “ולקחתם לכם ביום הראשון” (ויקרא כג, מ): “ראשון לחשבון עוונות (מדרש תנחומא אמור סימן כב)
[2] כפי שאומר בעל קדושת לוי (לפורים קדושה ראשונה בד״ה לכן אמרו): “כי העיקר הארות יום הכפורים לקנות לב חדש לעבוד אותו, כמו שתיקנו (נוסח תפילת נעילה) ‘למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות חקי רצונך”
[3] כפי שאומרים חז״ל (מדרש אגדה (בובר) ויקרא כג, מ): “לפי שמראש השנה ועד יום הכפורים כל העולם נידון, וביום הכיפורים נחתם גזר דינם, וכיון שישראל יוצאים לשלום מאלו הימים, מנענעין את לולביהן”
[4] עיין שם בדבריו (דברים כא, א)
[5] וכן הוא במדרש אגדה (בובר ויקרא כג, מ), ובמדרש תנחומא (פרשת אמור סימן יט)
Leave a Reply