שמחה של סוכות
בימי התשובה זכינו לשפע של קודש והתעלות רוחנית. על מנת ששפע זה יוכל להתקיים אצלנו לאורך זמן, מגיעה שמחת חג הסוכות ומקבעת את הקודש בלב ובנשמה.
לאור זאת, מדוע דווקא בתקופה זו אנו הופכים את הדבר הכי יציב עבורנו – הבית שלנו – לארעי? הרי ידוע ששמחה מגיעה כאשר אדם מרגיש שלמות, ואיך ירגיש שלמות כש’שסוכת דוד נפלת’! ועוד איך נסביר שבלב שמחת חגינו נוהגים להזכיר ש”הכל הבל הבלים”[1]?
אפשר היה להבין שבעצם לא מדובר על שמחה שלמה. בפסוק “…והיית אך שמח”[2], בולטת המילה המיותרת – אך. התורה יכלה לכתוב פשוט: “והיית שמח”. מה מוסיפה המילה ‘אך’? לפי המפרשים המילה הזו באה לרוב בהקשר של מיעוט:
וַיִּ֜מַח אֶֽת־כָּל־הַיְק֣וּם׀ אֲשֶׁ֣ר׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה … אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה” (בראשית ז, כג) [רש”י שם: אך נח – לבד נח],
כִּֽי־הָי֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה אַ֣ךְ עֹשִׂ֥ים הָרַ֛ע בְּעֵינַ֖י מִנְּעֻרֹֽתֵיהֶ֑ם… (ירמיהו פרק לב, ל)
[מצודת דוד: ר”ל מעת שלקחתיו לי לעם לא עשו הטוב בעיני …], אַךְ־אֲנָשִׁ֛ים מֵאָשֵׁ֥ר וּמְנַשֶּׁ֖ה וּמִזְּבֻל֑וּן נִֽכְנְע֔וּ וַיָּבֹ֖אוּ לִירוּשָׁלִָֽם: (דה”י ב ל, יא) [מלבי”ם: אך אנשים. יחידים]: ועוד.
אולם דווקא כאן ישנה הסכמה שהמילה באה במשמעות של ריבוי. בין אם ריבוי במספר ימי השמחה[3] ובין אם ריבוי השמחה והכנסתה גם בלילות החג[4], כך או כך מסכימים המפרשים שהמילה אך בפסוק זה באה בהקשר של ריבוי השמחה.
מניין הימים שבין ר”ה ועד ליום האחרון של סוכות עולה ל-21 ימים כגימטריא של המילה “אך”. כלומר, שמחת החג תוכל להגיע לשלמותה רק ביום שמחת תורה, היום השמיני של סוכות, שמבטא את כניסתנו לעולם הבא[5]:
“למד שישמח בכל שבעת הימים, זהו “אך”, כלומר עד שיעברו כ”א ימים מתשרי, ואחר א”ך ימים כבר עברו שבעת ימי הסכות. ויתכן עוד שבא לרמוז שראוי לו למעט בשמחת העוה”ז שלשון “אך” לשון מועט הוא, ומפני ששמח כבר בחג הפסח שהוא תחלת קציר העומר, וגדלה שמחתו בחג הקציר, וכענין שכתוב: (ישעיה ט, ב) “שמחו לפניך כשמחת בקציר”, ועתה בחג האסיף כי יאסוף תבואתו ופירותיו, צמרו ופשתו שמנו ושקויו, ותבא לו מנוחה והשקט אחר היגיעה והטורח והעמל הנה שמחתו כפולה, ועל כן יזכיר הכתוב הזה בחג הסכות: והיית אך שמח, כדי למעט השמחה, שהרי כל אכין ורקין מעוטין, ולמדך הכתוב שיתנהג האדם בשמחת העולם הזה בדרך בינוני… לפי שבעוה”ז יש בו יצה”ר שהוא נמשך אחר השמחה, ואין הצדיקים בטוחים בעצמם, אבל עיקר השמחה ושלמותה הוא לעוה”ב בראית פני שכינה, בשפע שאין לה הפסק, ובתוספת השגה ותענוג שאין לו תכלית, וכן אמר ישעיה ע”ה:
(ישעיה כט, יט) “ויספו ענוים בה’ שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו”.
לכן, לא במקרה הושענה רבה הוא היום שבו נחתם הספר ל”בינונים”[6] שעדיין לא שבו בתשובה שלמה. השמחה עוד לא שלמה כל עוד אנו חוששים מפני פסק הדין! ורק לאחריו “ביום ההוא אקים את סֻכת דוד הנפלת”[7]. כפי מסביר המצודת דוד “כאשר יתמו הפושעים… אחזיר המלוכה לבית דוד אשר נפלה והושפלה בימי הגולה”[8] . זאת אומרת, כשאנו זוכים להיכנס לעולם הבא, ליום השמיני אחרי שאותם שהפשיעו שבו בתשובה שלמה.
עצם התהליך של הקמת סוכת דוד הנופלת, קרי השמחה האמיתית נובעת מהתשובה השלמה, שחל בכניסתנו לשנה החדשה מעורר שמחה כיון שמלאים אנו באמונה ובטחון בה’ כי לעולם הזה יש תכלית נשגבה.
לכאורה נראה משונה שמלכות דוד נקראת “סוכה” הרי מה שקבוע נקרא בית? אלא שבניגוד לשאר המלכויות שהן חול, ובראשן מלכות אדום (עשו) מלכות דוד היא א-להית. לפיכך לא קראו אותה “בית” שהוא בנין קבוע, כי הדברים הקבועים בעולם הזה הם הטבעיים, גשמיים[9].
מעניין לציין שהפעם הראשונה שמופיעה המילה “סוכה” בתורה היא בסיום המפגש בין יעקב לעשו.
וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה…וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת..[10].
רק אחרי שעשו ישוב לשעיר,יעקב יעשה סוכות. אחרי ששלחנו את המידות המקולקלות של עשו, את השעיר לעזאזל, ביום הכיפורים, אנו מוכנים לשמחה האמיתית. זו היא בדיוק ההבחנה המאפיינת את ישראל. אנו שומעים על שמחה של הוללות אצל אומות העולם בכניסתם לשנה החדשה, אצלנו להבדיל התחדשות הזמנים גורמת לשמחה של קדושה.
כמו כן, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל מבדיל בין שני סוגי שמחות
“יש שמחה אשר היא רק מלאכותית…שמחה שנובעת ממקור הגשם והחומר, ושרשיה יונקים ממעין הארציות…יש והיא מכה גלים המקלחים טיפות דקות וקלושות גם לתוך נשמתו של האדם… שמחה זו בהמית ומזויפה היא, ובו בזמן שכל ישות הגוף אומרת שמחה, בוכה הנשמה במסתרים…ברם יש שמחה מקורית, שמחה הנובעת ממקור הנצח של הנפש, ושרשיה יונקים ממעין האצילות באמצעות צינורין טמירין של הנשמה הא-להית. שמחה זו פנימית היא, ספוגה טל קודש ומאווים אצילים של עולם הבא…על שמחה כזאת אמרו חז”ל: שאין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה של מצווה…”[11].
כאשר השמחה היא בהמית ומזויפת, כשמחת עשו, אין לה משמעות וממילא אין משמעות לחיים. במצב כזה באמת “הכל הבל הבלים”, כדברי שלמה המלך ע”ה. בטוי זה מופיע שבע פעמים בקהלת! כפי שמובא במדרש[12]: “אדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו והבל של עליונה אין בה ממש”. פירושו של דבר שאם כל בטוי אנושי נשאר כפוף למגבלה הטביעית הרמוזה במספר 7 כנגד מעשה בראשית, העולם ישאר ללא תכלית והפסימיזם ינצח. בעוד עשו משתמש בכלים של העולם הזה כדי לרדוף אחר עולם הבא, בלי לתקן את עולם הזה, אנו מתחברים לעולם הזה באמצעות ההבטחה שבאה אלינו מהעולם הבא. השקפת עולמו של עשו מביאה לייאוש בעוד שהשקפת עולמנו מוסיפה חיים ותקווה. בעולם הזה גובר שרו של עשו ויעקב נחלש, השמש (מלכות אדום) גוברת על הירח (מלכות ישראל). ולכן עלינו “לקחת משפט ישראל מהם [מלכות אדום] על כל אשר הרעו להם… וזאת תהיה המלוכה לה’ לבדו”[13]. זהו עומק השמחה של סוכות, שהוא חג הגאולה שמגיע מיד אחרי יוה”כ שבו נשלח ‘שעירו של עשו’ לעזאזל. יתר על כן, “והיית אך שמח” כפי שמציין רש”י, אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה לשמחה ולגאולה שלמה במהרה בימינו.
[1] המנהג לקרוא מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות
[2] דברים ט”ז, ט”ו
[3] הרמב”ם, פ’ המשניות (סוכה, ד,ח)
[4] גור אריה ,שם
[5] רבנו בחיי, דברים ט”ז, ט”ו
[6] הרב אשכנזי זצ”ל מביא שספר החיים נחתם לפושעים עד חנוכה
[7] עמוס ט,י”א
[8] מצודת דוד, שם
[9] ע’ נצח ישראל, ל”ה
[10] בראשית לג, ט”ז-י”ז
[11] לקוטי פנקסים
Leave a Reply