פרשת העריות משתרעת על פני 30 הפסוקים של פרק י”ח. בראשה 5 פסוקים המציגים את הנושא, ובסיומה 7 פסוקים של אזהרה. 12 הפסוקים הללו מיועדים להעמידנו על חשיבותם המיוחדת ועל חומרתם הרבה של דיני העריות . לעסוק בנושא זה דורש בודאי רגישות וזהירות יתרה אך נדמה לנו, בדור התחיה ולאור ההשלכות החברתיות הנגרמות סביב נושא זה,שיש צורך חיוני לברר לפחות את העקרון העומד מאחרורי האיסור.
כאשר שואלים על פשר האיסור, התשובה הנפוצה והלא נכונה לע”ד, היא כי “זה לא נורמלי” כיוון ש”נורמה” (כלל) משתנה לפי התפתחות ה הזמן והאנושות לכן להעמיד הצדקה מוסרית לפי כלל חולף מכיל בתוכו סכנות רבות, משהיה “נורמלי” אתמול אוליי לא כך יהיה בימינו ובן רגע הקיר שיכלנו להשען עליו התפורר, מה שחשבנו כמוסרי אתמול כבר לא רלוונתי ח”ו! מציאות ששני הצדדים המעורבים בהסכמה מלאה לא פוחת את חומרת האיסור. אם כך מה ניתן לענות לעצמנו, האם מדובר על טעם ששכל ישר יכול לתפוס (הרס החברה וכו’) או טעם בלעדי השמור היטב אצל בורא עולם?
האם איסורי העריות הם בכלל החוקים או בכלל המשפטים? שלוש פעמים מופיע ‘חוקות ומשפטים’ בפרשתנו על עניין העריות: פעמיים בהתחלה ופעם אחת בהזהרה המסיימת: (ד) את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם (ה) ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם (כו) ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי
אפשר להבחין, בזכות ברייתא ידועה במסכת יומא (סז ע”ב) בין שני המושגים הללו,
“תנו רבנן: ‘את משפטי תעשו’ – דברים שאלמלא לא נכתבו, דין הוא שייכתבו. ואלו הן: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. ‘ואת חקתי תשמרו’ – דברים שהשטן משיב עליהן, ישנה גרסה המוסיפה: “ואומות העולם משיבין עליהן“
נראה שאיסורי העריות משפטים הם, “שאלמלא נכתבו, דין הוא שייכתבו”. אך לא כך סובר הרמב”ן (בפירושו לפסוק ו):
והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזרת מלך. והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך, שהוא החכם בהנהגת מלכותו, והוא היודע הצורך והתועלת במצווה ההיא שיצווה בה, ולא יגיד אותו לעם, זולתי לחכמי יועציו
אף מדברי הרמב”ם (שמונה פרקים פ”ו) נראה כי סבר שהעריות מכלל החוקים הם. הוא מביא שם את דברי הספרא לפרשת קדושים (לפרק כ’ פסוק כו):
ר’ אלעזר בן עזריה אומר: מניין שלא יאמר אדם: אי אפשי (- איני רוצה) ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה, אבל איפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי כך…
מחד, ודאי שאין להגדיר את איסורי העריות כחוקים ש”אומות העולם משיבין עליהן”, לכן איסורי העריות היסודיים חלים על כל האומות כאחת משבע מצוות בני נח, הרי כל חברה אנושית עלולה לשים קץ לקיומה בלי הזהרה זו. מאידך, כאשר מנסים לעמוד על טעמם של איסורי העריות, שהם כה מושרשים בחברה האנושית וכה קרובים לכל פרט שבה, חשים שההסברים הניתנים הם בדרך כלל בלתי-מספקים.
הרמב”ם בספרו מורה הנבוכים (ח”ג פמ”ט) כתב טעם זה באיסורי עריות שהן משום שאר בשר:
איסור העריות – העניין בכולן למיעוט התשמיש ותיעובו, ולהסתפק ממנו במועט שבמועט… והעריות בכללותן כוללן עניין אחד… שכל אחת מהן מצויה עם האדם תמיד בביתו, והיא קלה להימצא לו וקרוב להשיגה, ואין טורח במציאתה… ואילו היה דין הערווה כדין הפנויה, כלומר שמותר לישא אותה ויהיה בה רק איסור היותה בלתי-נשואה, היו רוב בני האדם נכשלים בזנות עמהן תמיד. וכיוון שנאסרה ביאתן לגמרי והורתענו מכך בהרתעות חמורות… ושאין שום דרך לביאתן של אלו, הושג הביטחון מן הגישה אליהן, ובטלו ההרהורים בהן.
מעין טעם זה כבר כתב ראב”ע בקיצור (בביאורו לפסוק ו): “ובעבור שיצר לב האדם כבהמות, לא ייתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל עת”. אולם רמב”ן מתנגד לטעמים אלו וכתב (בביאורו לפסוק ו):
וזה טעם חלוש מאוד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור הימצאן עמו לפעמים, ומתיר שיישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים. ומה יזיק אם יישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח ע”ב), ויישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נישואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה, וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מ”ה, יח). ואין בידינו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בעניין סוד מסודות היצירה…
כ- 700 שנה לאחר מכן, נימק הרב הלל צייטלין הי”ד את איסורי העריות הללו, (א-ב ליהדות, אג’ י”א אל הנוער היהודי):
אני תמה מה ראו אחדים מחכמי ישראל החשובים (כמו רמב”ם במו”נ שם) לבדות מלבם טעמים לאיסורי עריות, ואחרים אומרים (כמו רמב”ן, שם) שאת איסורי עריות ניתן להבהיר רק על פי סוד, שעה שהתורה עצמה מסבירה את טעמה האמתי בשפה ברורה ופשוטה. התורה אומרת בפשטות: ‘ערות אביך וערות אמך לא תגלה – אמך הִוא לא תגלה ערותה’, ‘ערות אשת אביך לא תגלה – ערות אביך הִוא’, ‘ערות בת אשת אביך מולדת אביך – אחותך הִוא לא תגלה ערותה”, וכך כל שאר העריות כסדרן, כאשר המחצית השנייה של הפסוק מפרשת טעמה של מחציתה הראשונה.
אם האישה היא אמך או אחותך וכיו”ב אסור לך לקיים אתה יחסי-מין. אם אתה מקיים קשרי מין עם אחותך או עם קרובה אחרת שהתורה מונה, אתה מעליב את האחות שבאחותך, אתה פוגע בכבוד הקרובה שבקרובת משפחתך. אם אתה ניגש אל אישה מתוך תאווה ותשוקה מינית, לא ייתכן עוד שתתייחס אליה בכבוד האמתי והראוי לה. להתייחס אל אישה כלשהי בכבוד ובהוקרה עמוקה ובעת ועונה אחת לקיים עמה יחסי-מין, אלה הם, באמת, תרתי דסתרי, אף על פי שבני-אדם אינם מוכנים להודות בכך.
התורה רואה לפניה שלושה סוגים של קרובות-משפחה: ישנן קרובות שנאסרו כדי שלא לפגוע בכבוד אישיותן (‘אמך הִוא’, ‘אחותך הִוא’ וכו’), אחרות נאסרו, מפני שהאישיות של בני-אדם נוספים נפגעת על ידי כך (‘ערות אביך הִוא’, ‘שאר אביך הִוא’ וכו’), עוד אחרות נאסרו, מפני שיש בכך משום חטא הפוגע באישיותו של האדם עצמו (‘ערותך הנה’).
אחרי כל אישה שנאסרה, מטעימה התורה בשפה ברורה למדי את משמעות האיסור: ‘אחותך הִוא’, ‘שאר אביך הִוא’, ‘ערותך הִוא’, כאילו אמרה: במקום שאתה חייב לקיים קשר ידידותי טהור, אסור לך לקיים יחסי-מין. למה, אם כן, לבקש טעמים בדויים מן הלב, כאשר התורה עצמה מבהירה את טעמיה במילים קצרות, ברורות, פשוטות? כלום אין זה ברור, שזאת ורק זאת הייתה כוונת התורה? וכל אותם חצאי פסוקי, כפי שהובנו עד כה, כלום אין הם אלא חזרות שלא? לצורך
חולשת היצר אצל האדם עלולה לחשוב שזה רע – אך עלינו לזכור שזה טוב…
יצר דעריות הוא ביסודו טוב ורצוי בעיני ה’, אך אם הוא לא מנותב למקום הנכון מסוגל הוא בבת אחת להוריד את האדם לשפלות עצומה ובו זמנית להחריב את החברה, כי האדם חביב בעיני ה’, ולא רשאי לפגוע בצלם א-להי שבו. אמנם עלינו להיות מודעים לקושי, מאז שרבותינו דאגו למחות את יצר דעבודה זרה, יצר דעריות עומד בחוזקו ובתוקפו. על מנת לשמור אותו בטהרתו, חשוב לעדן אותו בימטב יכלתנו.
איסורי העריות מאפשרים לאדם לא לקלקל את יסוד נשמתו, אך לפגוע בשורש היצר זה בעצם לפגוע קשות בתכלית הבריאה, לא רק מצד מצוות הרבייה אלא גם מצד צורך החיבור והחיבה בין איש לאשתו.
ברור לכל שחבור זה יכול גם ח”ו להוביל למקומות בזויים, יחס פחות ומשפיל לשני ולכן להרוס את הכבוד ההדדי הרצוי בחברה מתוקנת.
כפי שמסיר הראי”ה (קובץ א, שנ”ז)
“יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות. שני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין הרעה, תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי החיים ועליוניותם”.
כך בקדושה ובטהרה נזכה כל אחד בשעתו ובזמנו, להוסיף חיים, כי ה’ “מלך חפץ בחיים… ולמענך [אנו] חיים”
Leave a Reply